תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עת נפלה לבור במערה בפארק עדולם שבבעלותה ובתפעולה של נתבעת 1 (
קק"ל). התובעת היא גם עובדת קק"ל והתאונה ארעה במהלך אירוע לעובדים. חילוקי הדעות נוגעים לאחריות הנתבעות לתאונה, לקיומו של אשם תורם, ולשיעור הנזק, שכן התובעת פרשה מאז לגמלאות - לטענתה בשל התאונה.
לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות מצאתי כי קק"ל אחראית לתאונה הן בכובעה כמעסיק והן בכובעה כבעלת הקרקע. לא הוכח כי קמה אחריות לנתבעת 2 (
רשות העתיקות). בסוגיית הנזק, נמצא כי התובעת לא הוכיחה שפרשה מעבודתה בעקבות התאונה דווקא, וסביר יותר שפרשה בשל תכנית פרישה מוקדמת נדיבה שהוצעה לעובדי קק"ל.
התאונה
1. התובעת, ילידת 1958 (כיום בת 54), במועד התאונה עבדה בקק"ל.
2. ב-25/5/08 ערכה קק"ל ארוע עובדים לכבוד פתיחתו של מתחם מערות חדש המצוי בפארק עדולם שבשטחה. לארוע הוזמנו כ-30 עובדים. התובעת היתה ממארגני האירוע, היא זו שהזמינה את העובדים לארוע [עמ' 11, 2] ועסקה בארגון האוכל בשטח עצמו [עמ' 26, 3]. כפי שציינה בעדותה תשומת ליבה היתה נתונה לארגון הארוע והיא עצמה היתה נרגשת וזכתה למחמאות מעובדים אחרים [עמ' 11, 9].
3. בשלב כלשהו נכנסה קבוצת עובדים לסיור מודרך במערה שהיתה במקום. מי שהדריך את הקבוצה היה מר חנוך צורף, מנהל האזור הממונה על התובעת, שגם העיד מטעם קק"ל בתיק. התובעת התמהמהה ונכנסה למערה קצת אחרי הקבוצה העיקרית. לאחר שצעדה מטרים ספורים בתוך המערה החשוכה נפלה לבור בעומק של כחצי מטר.הוכח כי באותו יום נפל לבור זה עובד נוסף אחד לפחות [עמ' 23,19]. לפיכך וכמסקנה מן התאונות סתמה קק"ל את הבור [עמ' 25, 3].
4. לתובעת נגרם שבר בקרסול והיא נדרשה לקיבוע ולניתוחים משקמים. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (
מל"ל) העריכה כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 10%. מומחה מטעם התובעת (ד"ר לוינקוף) העריך גם הוא כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 10%. מומחה מטעם הנתבעת (ד"ר טנצמן) סבר כי לא נותרה נכות כלל.
5. התובעת שהתה בתקופת אי כושר ממושכת שבסיומה שבה לעבודתה, אך ב-31/1/09 פרשה לגמלאות במסגרת תכנית פרישה מוקדמת שהוצעה לעובדי קק"ל.
טענות הצדדים
6. התובעת טוענת כי האחריות לתאונה מוטלת על קק"ל כבעלת הקרקע ומפעילת השמורה משום שידעה על הבור והיתה ערה לסיכון הנפילה במערה החשוכה, וכמעבידה משום שלא נקטה אמצעים סבירים להגן על עובדיה. לטענתה קמה אחריות גם לרשות העתיקות אולם מסיכומיה לא ברור מדוע היא מייחסת לה אחריות. התובעת טוענת כי יצאה לגמלאות בגלל נזקי התאונה, והיא סבורה שנותרה לה נכות תפקודית בשיעור 20% (כפול מהנכות הרפואית שהעריך המומחה מטעמה). על בסיס טענות אלו היא תוובעת נזקים בסך 1,440,347 ש"ח.
7. קק"ל טוענת כי לא קמה לה אחריות לתאונה. לטענתה אין להטיל עליה אחריות כבעלת הקרקע ומפעילת השמורה שכן לא ניתן לחייבה בכל בור הנמצא בשטחה. עוד נטען כי כי העובדים והתובעת בכללם זכו להדרכה מפורטת טרם הכניסה למערה והיו ערים לסכנות. התובעת היא שבחרה להכנס למערה בנפרד ובריצה, ולכן היא האחראית הבלעדית לתאונה. קק"ל מכחישה מכל וכל כי פרישתה של התובעת קשורה לתאונה ומדגישה כי התובעת הודיעה עוד קודם לתאונה כי במידה ותוצע לה תכנית פרישה טובה תקבלה. רשות העתיקות טוענת כי אין לה כל אחריות לתאונה וכי לא ברור מדוע נכרכה בה. אכן, בתחילה טענה קק"ל כי רשות העתיקות היא שחפרה את הבור, אולם בדיעבד הצהירה קק"ל שעובדה זו אינה נכונה ולכן היה על התובעת למחוק אותה מהתביעה. רשות העתיקות מצטרפת ליתר טיעוניה של קק"ל בסוגיית האחריות ובסוגיית הנזק.
אחריות קק"ל כבעלת הקרקע
8. לקק"ל, כבעלת הקרקע וכמפעילתו של מתחם המערות חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בשטחים שבהחזקתה. חובה זו נובעת מעצם בעלותה, החזקתה ושליטתה בקרקע, ומכך שהיא מזמינה מבקרים לשטחיה ולכן אחראית לתחזק שטחים אלה ולנקוט אמצעי זהירות
סבירים על מנת לשמור על ביטחונם של המבקרים בהם (ע"א 10457/04
אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט [2007]; ת.א (מחוזי מרכז) 13666-04-10 עזבון המנוח ג' ש' נ' מועצה אזורית מטה יהודה [25/3/12]; ת.א (מחוזי ת"א) 1351/03
שמואל נ' קק"ל [20/9/07]; ת.א (שלום ת"א) 30723/07
גרינשפן נ' קק"ל [4/4/12]).
9. אכן, לא ניתן לדרוש מקק"ל לאתר כל מפגע בשטחיה או לתחזק את כל קטעי הטבע שבבעלותה, שהם נרחבים ביותר וחלקם קטעי טבע פראיים. איתור כלל המפגעים בשטחים אלה ותחזוקתם תטיל עליה נטל בלתי סביר ועשויה גם לפגוע בערכי טבע ובאתרים היסטוריים. לפיכך יש לבדוק האם קמה לקק"ל חובת זהירות קונקרטית למנוע את המפגע בכל מקרה ומקרה, וזאת בהתאם למבחני הסבירות והצפיות, להבחנה שבין סיכון רגיל לסיכון בלתי רגיל, ולאיזון שבין זכות הניזוק לביטחון לבין האינטרס הציבורי בהמשכה של הפעילות. בכלל זה יש לשקול את ההסתברות להתממשות הסיכון, גובה הנזק הצפוי ועלות האמצעים הסבירים למניעת הנזק [ע"א ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113 [1982]).
בענייננו מצאתי כי קמה לקק"ל חובת זהירות קונקרטית שכן ידעה על הבור והיה עליה לצפות את הסכנה הטמונה בו.
בנסיבות אלו, והואיל ומניעת הנזק דורשת אמצעים מינימאליים שקק"ל לא נקטה בהם, הפרה קק"ל את חובתה והיא אחראית לתאונה.
10. המערה שבה נפלה התובעת נמצאת במתחם שהוסדר ונועד לביקורי מטיילים ונפתח לציבור סמוך מאוד לתאונה. למעשה הארוע בו נפלה התובעת היה ארוע לכבוד פתיחתו של המתחם לציבור. מדובר אפוא במערה שנועדה למבקרים מהציבור הרחב, וקק"ל נדרשה לוודא כי הטיול בה בטוח. קק"ל לא נדרשה לאמצעים כלשהם כדי לאתר את הבור שכן קיומו היה ידוע לה אך היא בחרה שלא לסתום אותו, שכן עובדיה סברו שאין בו כל סכנה (כפי שהעיד העד מטעמה - "
הבור היה שם והנחנו שזה בור שאינו מהווה סכנה" [עמ' 24, 27]).
11. מסקנה זו של עובדי קק"ל אינה סבירה והיא אכן התבדתה סמוך מאוד לפתיחת המערה לציבור בנפילתם של
שני עובדים במהלך הסיור. בור הוא דבר מסוכן, על אחת כמה וכמה בור המצוי במערה חשוכה. אדם הנכנס מן האור למערה יתקשה להתרגל להבדלי התאורה וכאשר הבור ממוקם מטרים ספורים מן הפתח הוא מהווה סכנה בלתי סבירה והנפילה אליו היא בגדר סיכון צפוי שהסתברותו גבוהה. גם מר חנוך צורף שהנחה את הטיול הבין את הסכנה הטמונה בבור וביום התאונה
העמיד את אחד העובדים סמוך לבור כדי שימנע נפילות [סעיף 6 לתצהיר] וזאת אף שבעדותו טען שהבור אינו מסוכן (ביני לביני תמהתי - כיצד ציפה שהציבור הרחב יזהר מן הבור?). בדיעבד הבינה קק"ל כי מדובר בבור מסוכן והחליטה לסתום אותו [עמ' 25, 3]. כל אלה מעידים כי הסכנה שבבור היתה צפויה וכי הסיכוי להתממשותה היה גבוה, אך קק"ל בחרה שלא לסתום את הבור או לנקוט באמצעי זהירות אחרים ובכך הפרה את חובתה כלפי המבקרים במקום. קק"ל טוענת כי יצאה ידי חובתה בכך שהציבה שלטים המזהירים מפני בורות מסוכנים באתר. אינני מקבל טענה זו. מדובר בשטח גדול ואין די בשלטים כלליים המוצבים ברחבי האתר. במקרה הנוכחי קק"ל לא היתה צריכה להשקיע משאבים באיתור הבור אלא ידעה עליו, ולפיכך, נוכח מיקומו, היה עליה לצפות את סכנת הנפילה ולפעול למניעתה בסתימת הבור, בגידורו או לפחות בהצבת שלט אזהרה בפתח המערה. מדובר בפעולות שעלותן שולית אך קק"ל בחרה שלא לבצען.
12. הנה-כי-כן, קק"ל ידעה על הבור, היה עליה לצפות את סכנת הנפילה, והיא היתה יכולה למנוע את הסיכון בעלויות מינימאליות אך לא עשתה זאת. לפיכך נמצא כי קק"ל הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת וכלפי המבקרים במקום בכך שלא סתמה את הבור ולא מנעה את סכנת הנפילה, ולכן היא היא אחראית לתאונה.
אחריות קק"ל כמעביד